פרק 8 - אגדת הנעליים האדומות

היה הייתה ילדה קטנה, ענייה ויתומה, שלא היו לה נעליים. אבל הילדה שמרה כל פיסת בד שנקרתה בדרכה, ועם הזמן תפרה לעצמה זוג נעליים אדומות. הן היו פשוטות וגסות אבל היא אהבה אותן. הן גרמו לה להרגיש עשירה, אף שבילתה את ימיה ביערות ושוטטה עד חשיכה, בין השיחים הקוצניים בחיפוש אחר מזון.

אבל יום אחד כשהלכה לה בדרך בסחבותיה ובנעליה האדומות עצרה לידה כרכרה מוזהבת. בכרכרה ישבה אישה זקנה שאמרה לה שבכוונתה לקחתה לביתה ולגדלה כביתה הקטנה עצמה ובשרה. השתיים נסעו לביתה של הזקנה העשירה, שם חפפו את השיער הילדה וסרקו אותו. היא קיבלה בגדים תחתונים צחים, ונקיים, שמלת צמר יפה, גרביים לבנים ונעליים שחורות ומבריקות. הילדה שאלה מה עלה בגורלם של בגדיה הישנים ובמיוחד נעליה האדומות. והזקנה אמרה לה שהבגדים היו כה מזוהמים, והנעליים כה מגוחכות שהשליכה אותם לאש. והם נשרפו לאפר.

הילדה התעצבה מאוד משום שעל אף כל האוצרות שסביבה, דווקא הנעליים האדומות שתפרה במו ידיה גרמו לה אושר רב. עכשיו נאלצה לשבת במקומה כל הזמן ללכת בלי לקפץ, ולדבר רק שפנו אליה בדברים. אבל אש חשאית החלה לבעור בליבה והיא המשיכה לערוג יותר מכל לנעליה האדומות הישנות.

הואיל והייתה גדולה דיה לטקס ההכנסה בברית הכנסייה ב"יום התמימים" לקחה אותה האישה הזקנה לסנדלר זקן ונכה כדי להכין לה זוג נעליים, במיוחד לכבוד הטקס. בארון התצוגה של הסנדלר היה זוג נעליים אדומות מרהיבות עשויות עור משובח שמשובחים. הנעליים ממש זהרו, והילדה שבחרה רק בעזרת ליבה הרעב בחרה בנעליים האדומות.אף שנעליים אדומות יעוררו שערורייה בכנסייה. עיניה של הזקנה כהו עד כדי כך שלא ראתה מה צבע הנעליים, היא שילמה עבורן והסנדלר הזקן קרץ אל הילדה, ועטף את זוג הנעליים.

למחרת נדהמו באי הכנסייה, למראה הנעליים האדומות לרגלי הילדה. הנעליים זהרו כתפוחים ממורקים, כמו לבבות, כמו שזיפים רחוצים. כולם בהו בהם. אפילו ציורי הקדושים על הקירות, אפילו הפסלים בהו בנעליה במבטים נוזפים. אבל היא אהבה את הנעליים עוד יותר. ולכן כאשר זימר הכומר, והמקהלה שרה, והעוגב הרעים, חשבה הילדה, שדבר אינו יפה מנעליה האדומות.

עד סוף היום סיפרו לזקנה על נעליה האדומות של האסופית שלה. "לעולם לא תנעלי עוד את הנעליים האדומות הללו" איימה הזקנה. אבל ביום ראשון הבא לא יכלה הילדה להתאפק, נעלה את הנעליים האדומות, ולא השחורות, והלכה עם הזקנה לכנסייה כמנהגן.

בפתח הכנסייה עמד חייל זקן שזרועו נתונה בסד. הוא לבש מקטורן קטן ופניו עוטרו בזקן אדום. הוא קד קידה וביקש רשות להבריש את האבק מעל נעלי הילדה. הילדה הושיטה רגל והוא נקש על עקבי נעליה בזמר קטן וקופצני ששילח עקצוץ בכפות רגליה. "זכרי להישאר לנשף" חייך וקרץ אליה.

ושוב הביטו הכל בעין עקומה בנהלי האדומות של הילדה, אבל היא אהבה כל כך את הנעליים האדומות כשני, הבוהקות כגרגירי פטל, הבוהקות כרימונים, עד שהתקשתה לחשוב על כל דבר מלבדם, ובקושי שמעה את התפילות. היא הייתה עסוקה כל כך בהתבוננות ברגליה ובהתפעלות מנעליה האדומות, עד ששכחה לשיר.

כשיצאה מהכנסייה יחד עם הזקנה, קרא אליה החייל הפצוע "אלו נעלי ריקוד יפהפיות". לשמע מילותיו פצחה הילדה במספר צעדי ריקוד בו במקום. אבל רגליה סירבו לעצור מרגע שהחלו לנוע.היא רקדה בערוגות הפרחים. ומעבר לפינת הכנסיה, עד שנראה שאיבדה כליל את השליטה בעצמה. היא רקדה מחול גאבוט, ואחריו צ'רדאש, ואף חוללה לבדה במחול ואלס בשדות שמעבר לכביש. הרכב של האישה הזקנה זינק ממושבו, רץ אחריה ילדה, אסף אותה בזרועותיו ונשאה חזרה למרכבה. אבל רגלי הילדה שהיו נתונות בנעליים האדומות המשיכו לרקד באוויר כאילו עדיין היו על הקרקע. האישה הזקנה והרכב משכו ודחפו בניסיון לחלוץ את הנעליים האדומות. איזה מחזה. זה היה - שיער סתור ורגליים בועטות, אבל לבסוף שקטו רגלי הילדה.

בבית זרקה הזקנה את הנעליים האדומות על מדף גבוה והזהירה את הילדה לעולם לא לגעת בהן שוב. אבל הילדה לא יכלה שלא להביט למעלה ולערוג לנעליה. בעיניה הן היו עדיין הדבר היפה ביותר עלי אדמות.

רצה הגורל וזמן קצר לאחר מכן נפלה האישה למשכב. ברגע שהרופאים יצאו מהבית, התגנבה הילדה לחדר שבו היו הנעליים האדומות, הציצה בהן גבוה על המדף והצצה הפכה למבט, והמבט לתשוקה עזה, והילדה הורידה את הנעליים מהמדף, ונעלה אותן לרגליה בתחושה שלא יארע לה כל רע. אבל ברגע שהנעליים נגעו ברגליה ובאצבעותיה נתקפה ילדה בדחף עז לרקוד.

והיא רקדה אל מחוץ לבית ובמורד המדרגות, תחילה במחול גאבוט ואחריו צ'רדאש ואז בסחרורי ואלס גדולים ורחבים. בזה אחר זה. הילדה התענגה על המחול ולא הבינה שנקלעה לצרה. עד שרצתה לרקוד שמאלה. והנעליים התעקשו לרקוד ימינה. כשרצתה לרקוד במעגל התעקשו הנעליים לרקוד ישר לפניה. וכך הרקידו הנעליים את הילדה במקום שהיא תרקיד אותן, ולקחו אותה במורד הדרך, בשדות הבוציים והלאה אל היער האפל והקודר.

שם עמד החייל הזקן עם הזקן האדום, נשען לו על עץ. זרועו נתונה בסד ולגופו המקטורן הקטן. "ראו, ראו", אמר, "אילו נעלי ריקוד יפות". הילדה המבוהלת ניסתה לחלוץ את הנעליים, משכה ומשכה, אבל הנעליים נותרו על רגליה. היא קפצה על רגל אחת ואחר כך על השנייה, בניסיון לחלוץ את הנעליים, אבל הרגל שנותרה על הקרקע המשיכה לרקוד וגם הרגל השנייה שהייתה בידה, מילאה גם היא את חלקה במחול.

והילדה רקדה ורקדה ורקדה על גבעות גבוהות ובעמקים, בגשם ובשלג. ובאור השמש. היא רקדה באפלת הלילה ובזריחה, ועדיין רקדה בשעת בין הערביים. אבל זה לא היה מחול טוב. זה היה מחול נורא, ולא היתה לה מנוחה.

היא רקדה אל בית הקברות שליד הכנסייה, ורוח רפאים סירבה להניח לה להיכנס. הרוח אמרה לה את המילים הבאות: "את תרקדי בנעלייך האדומות עד שתהיי לרוח רפאים, לרוח מת, עד שעורך הידלדל על עצמו, עד שלא יוותר ממך דבר, פרט לבני מעייך. את תרקדי מדלת לדלת בכל הכפרים ועל כל דלת תקישי שלוש פעמים. כשאנשים יציצו החוצה הם יראו אותך, ויפחדו שמא גורלך ייפול בחלקם. ריקדו נעליים אדומות, ריקדו".

הילדה התחננה לרחמים, אבל בטרם יכלה להשלים את תחינתה נשאו אותה נעליה האדומות הלאה. היא רקדה בן הקוצים בנחלים , בין המשוכות, הלאה, הלאה רקדה עד שהגיע לביתה משכבר וראתה את האבלים. הזקנה שאימצה אותה הלכה לעולמה, ואף על פי כן עברה הילדה על פני הבית בריקוד, ורקדה הלאה והלאה כשם שנגזר עליה.

מותשת ואחוזת אימה רקדה אל היער שבו התגורר התליין של העיר. הגרזן התלוי על הקיר, החליט לרעוד ברגע שחש בקרבתה.

"בבקשה" התחננה בפני התליין שרקדה ליד דלתו "בבקשה חתוך את נעליי ושחרר אותי מגורלי הנורא". התליין חתך את רצועות הנעליים האדומות בגרזנו. אבל הנעליים נותרו על רגליה. ואז זעקה אליו שחייה אינם שווים דבר. היא בקשה שיכרות רגליה. הוא ציית וכרת את רגליה, והנעליים האדומות, עם כפות הרגליים שבתוכן, הן המשיכו לרקוד במעבה היער ואל מעבר לגבעה, עד שנעלמו מעין. ועכשיו הייתה הילדה נכה אומללה. נאלצה למצוא את מחיתה בעולם שמשרתת לאחרים ולעולם לעולם לא רצתה עוד נעליים אדומות.