פרק 14 - העלמה נטולת הידיים

אי פעם, לפני כמה ימים, האיש שחי במורד הדרך, עדיין החזיק באבן הגדולה שטחנה את החיטה של האיכרים לקמח. ימים קשים פקדו את הטוחן, והוא התרושש מכל נכסיו, לבד מאבן הריחיים הגדולה והגסה שבצריף ועץ התפוח הגדול והמלבלב שמאחוריו.

יום אחד, כשנשא את גרזינו בעל שפתי הכסף אל היער, לחטוב עצים, הגיח איש זקן ומוזר מאחורי אחד העצים. "אין כל צורך להתענות בחטיבת עצים" שידל אותו הזקן "אשפיע עליך אוצרות, אם רק תיתן לי את מה שעומד מאחורי הטחנה שלך".

"ומה עומד מאחורי הטחנה שלי? אם לא עץ התפוח המלבלב?" חשב הטוחן להסכים לעסקה שהציע לו הזקן

"בעוד שלוש שנים אבוא לקחת את שלי" צחקק הזר, צלע לדרכו ונעלם בן גזעי העצים.

בשביל המוליך לבית ראה הטוחן את רעייתו רצה לקראתו, סינרה מתנפנף לכל עבר ושיערה סתור, "בעלי, בעלי, השעון צלצל ואז הופיע על קיר ביתנו, שעון יפה ממנו, הכיסאות הכפריים שלנו התחלפו בכסאות רפודי קטיפה, המזווה העלוב התמלא שפע בשר ציד. והתיבות שופעות ממון. אנא, אמור לי כיצד זה קרה." ובעודה מדברת צצו טבעות זהב על אצבעותיה ושערה, נאסף בנזר זהב.

"אה" אמר האיכר והביט בו במותנייתו, שהייתה עכשיו עשויה משי. לנגד עיניו ראה כיצד כפכפי העץ שסוליותיהן השחוקות אילצו אותו להלך מוטה לאחור, הופכים גם הם לנעליים משובחות.

"זו מתנת הזר" התנשם "ביער נתקלתי באדם מוזר, לבוש במעיל כנפות כהה, והוא הבטיח לי עושר ללא גבול אם אתן לו את מה שעומד מאחורי הטחנה. אל דאגה, רעייתי נוכל לטעת עץ תפוח אחר."

"אבוי, בעלי!" התייפחה האישה ונראתה כאילו הוכתה מכה ניצחת "האיש במעיל השחור היה השטן, ומה שעומד מאחורי הטחנה הוא העץ, אבל גם ביתנו עמדה שם וטאטאה את החצר במטאטא זרדים.

ההורים כשלו הביתה והגירו דמעות ללא גבול על מחלצות הפאר שלהם. בתם לא נשאה שלוש שנים, ומזגה היה מתוק כשל תפוחי האביב הראשונים, המתוקים. ביום שבו בא השטן לקחתה רחצה, עטתה שמלה לבנה והתייצבה בעיגול הגיר ששרטטה סביב עצמה. כשהשטן שלח יד לאחוז בה, השליך אותו כוח בלתי נראה לעברה השני של החצר.

השטן צרח "אסור לה להתרחץ, אחרת לא אוכל להתקרב אליה". בעתה אחזה בהורים ובשבועות הבאים לא התרחצה הנערה עד ששערה היה סבוך ומזוהם, ציפורני ידיה נראו כירחים שחורים. עורה היה אפרפר ובגדיה שחורים ונוקשים מזוהמה.

מדי יום דמתה העלמה יותר ויותר לחיית השדה, ואז חזר השטן. אבל הנערה בכתה, ודמעותיה נזלו על כפות ידיה ועל זרועותיה. כעת היו כפות ידיה וזרועותיה לבנות כשלג. השטן זעם וקצף "כרות את ידיה אחרת, לא אוכל לגשת אליה." האב נבעת. "אתה רוצה שאכרות את ידי בתי עצמי ובשרי?" והשטן הרעים בקולו. עשה כמצוותי, ולא אמית את הכל. גם אותך ואת אשתך ואת כל השדות הנראים לעין".

האב המבוהל ציית, ביקש מחילה מבתו והחל להשחיז את גרזנו בעל ציפוי הכסף. הבת נכנעה לרצונו ואמרה, "אני ילדתך, עשה את שהצטווית לעשות.

והאב ציית. לא ניתן היה לקבוע מי הרבה יותר לבכות האב או הבת. חיי הנערה כמות שידעה אותם עד אז הגיעו לקיצם.

כשהשטן חזר, בכתה הנערה, בכי עז כל כך עד שגדמי ידיה שבו והתנקו, והשטן הלך שוב אל מעבר לחצר, כשניסה לאחוז בה. הוא גידף במילים שהציתו מדורות קטנות ביער ונעלם לנצח, משום שאיבד את זכותו עליה.

האב הזדקן במאה שנים, וכמוהו גם אשתו. כיאה לבני יער אמיתיים, המשיכו לחיות כמיטב יכולתם. האב הקשיש הציע לבנות לבתו טירה ולהקיף אותה ביופי ובפינוקים כל ימי חייה, אבל הבת אמרה כי היא מרגישה שיאה לה יותר לצאת לקבץ נדבות ולהיות תלויה בטוב לבם של זרים למחייתה. ידיה נחבשו בתחבושות נקיות, ועם עלות השחר נפרדה מההורים שידעה עד אז.

היא הלכה והלכה. זעתה ניגרה בשמש הצהריים וחרשה שבילים בזוהמה שעל פניה. הרוח פרעה את שערה עד שנראה כקן חסידות. מסוכסך מזדקר לכל עבר. באמצע הלילה הגיעה לגן מלכותי. שם בהקו הפירות שעל הענפים באורו של הירח.

היא לא יכלה להיכנס מפני שהגן היה מוקף חפיר. היא צנחה על ברכיה וחשבה למות ברעב. לפתע הופיעה רוח רפאים לבושה לבן, סכרה את זרם המים והחפיר התרוקן ממימיו.

העלמה טיילה בן עצי האגס, ובאופן כלשהו ידעה שכל אחד מהפירות המושלמים נמנה ומוספר, וכי הם שמורים היטב. ואף על פי כן, אחד הענפים רכן אליה בחריקה, כדי שתוכל להגיע אליו. היא קירבה את שפתיה לקליפתו הזהובה של אגס ואכלה בעמידה לאור הירח, זרועותיה חבושות, שערה סתור, וכולה נראית כאשת בוץ, העלמה נטולת את הידיים.

הגנן ראה הכל אבל הכיר בקסמה של רוח הרפאים שגוננה על העלמה ולא התערב. אחרי שהנערה סיימה לאכול את האגס היחיד נסוגה אל מעבר לחפיר וישנה בעבי היער.

למחרת בבוקר בא המלך למנות את אגסיו , וגילה שאחד מהם חסר. וגם כשחיפש בכל פינה לא הצליח למצוא את הפרי שנעלם. כשאל את הגנן הסביר לו זה "בליל אמש רוקנו שתי רוחות רפאים את החפיר, נכנסו לגן בחצות הליל לאור ירח, והרוח נטולת הידיים אכלה את האגס שהושיט את עצמו אל פיה".

המלך אמר שבלילה יארוב ויתבונן. עם רדת החשיכה, בא לגן, מלווה בגנן ובקוסם שלו, שידע כיצד לדבר עם רוחות רפאים. השלושה ישבו מתחת לעץ וצפו. בחצות הליל ריחפה העלמה מן היער, בגדיה בלויי סחבות, שערה סתור, פניה מוכתמים, זרועותיה בלא ידיים והרוח בלבן לצדה.

הן נכנסו אל הגן כמו שעשו בלילה הקודם ושוב קד לפניה עץ ברוב חן, והניח לה לסעוד את ליבה באגס שבקצה הענף. הקוסם התקרב אבל לא קרוב מדי, ושאל, "האם אתן מהעולם הזה או שלא מן העולם הזה?" והנערה ענתה, "פעם הייתי מן העולם, אבל אינני מן העולם הזה".

המלך חקר את הקוסם, "האם היא בת אנוש או רוח רפאים?" הקוסם ענה שהיא רוח רפאים ובת אנוש גם יחד. לבו של המלך הלם בכוח, והוא מיהר אליה בקריאה, "לא אזנח אותך מהיום והלאה, אדאג לך ואטפל בך". והוא הכין לה בטירתו שתי ידי כסף שנרכסו אל זרועותיה. וכך נשא המלך את העלמה חסרת הידיים לאישה.

בבוא הזמן נאלץ המלך לצאת לקרב בממלכה רחוקה, וביקש מאמו לדאוג למלכתו הצעירה, משום שאהבה בכל לבו. "אם תלד ילד הודיעוני מיד".

המלכה הצעירה ילדה תינוק בריא ויפה, ואמו של המלך שלחה אל המלך שליח שיבשר לו את הבשורה הטובה. אבל, השליח התעייף בדרך וקרוב לנהר הרגיש מנומנם יותר ויותר, עד שנפלה עליו תרדמה כבדה והוא ישן על הגדה. השטן הגיח מאחורי עץ, והחליף את האיגרת באחרת בה נאמר שהמלכה ילדה תינוק שחציו אדם וחציו כלב.

הידיעה החרידה את המלך, אבל הוא שלח איגרת תשובה בהוראה לאהוב את המלכה ולטפל בה במצוקתה הנוראה. השליח שנשא את האיגרת הגיע לנהר בדרכו חזרה, נתקף תחושת כבדות כאילו בילה זה עתה במשתה ובמהרה נרדם על שפת המים. שוב הגיח השטן מאחורי העצים והחליף את האיגרת באחרת, שבה נכתב "הירגו את המלכה ותינוקה".

הבקשה החרידה את אמו הישישה של המלך, ששלחה שליח לשאול האם זו אכן מצוות המלך. השליחים רצו הלוך ושוב, כל אחד מהם נרדם על גדת הנהר, ובכל פעם החליף השטן, את האיגרת שבידיהם באגרות שנעשו מחרידות יותר ויותר. באחרונה נכתב, "שמרי את לשון המלכה ועיניה כהוכחה שאכן הומתה".

ליבה של הישישה לא נתנה להרוג את המלכה הצעירה והמתוקה

היא הקריבה צבייה, עקרה את עיניה ולשונה, והסתירה אותן אחר כך סייע למלכה הצעירה לקשור את תינוקה הפעוט לחזה, כיסתה את ראשה בצעיף ואמרה לה להימלט על נפשה.

הנשים בכו ונפרדו זו מזו בנשיקות.

המלכה הצעירה שוטטה בדרכים עד שהגיע ליער גדול, הפיראי ביותר שראתה מעודה.

היא הלכה אנה ואנה וניסתה למצוא בו שביל.

סמוך לרדת החשיכה נגלתה לה אותה רוח עוטה לבן שראתה לפנים ולקחה אותה לאכסניה הדלה של שוכני יערות טובי לב.

עלמה אחרת בשמלה לבנה הכניסה את המלכה פנימה וקראה לה בשמה. הילד הונח בעריסה.

מניין לך שאני מלכה, שאלה? העלמה

אנו תושבי היער עוקבים אחרי דברים כאלה מלכתי. נוחי לך.

המלכה נשארה באכסנייה, שבע שנים ושמחה בילדה ובחייה. ידיה צמחו בהדרגה, תחילה כדי תינוק זעירות ורודות כפנינה, אחר כך כידי ילדה ולבסוף כידי אישה. בינתיים שב המלך משדה הקרב, ואמו הישישה התייפחה באוזניו. למה ציוותה עליי להרוג שני חפים מפשע?

והראתה לו את העיניים והלשון.

למשמע הסיפור הנורא כשל המלך ובכה בלב נשבר. אמו שראתה את יגונו, אמרה לו שאלה עיניים של צבייה ולשונה.

וכי שלחה את המלכה וילדה אל לב היער. המלך נדר, לא לאכול ולא לשתות ולנסוע עד לירכתי הארץ כדי למצוא את אשתו ובנו.

שבע שנים חיפש אחריהם ידיו השחירו שערו התכסה טחב חום, עיניו האדימו וצרבו.

בכל השנים הללו לא אכל ולא שתה. אבל כוח גדול ממנו שמר עליו בחיים.

לבסוף הגיע לאכסניה של שוכני היערות.

האישה בלבן הזמינה אותו להיכנס והוא השתרע על יצועו, עייף ומותש.

האישה כיסתה את פניו בצעיף, והוא ישן.

הנשימות שנשם בשנתו העמוקה הזיזו את הצעיף שנשמט מעל פניו.

הוא הקיץ וראה אשה נאה, וילד יפייפה מתבוננים בו.

אני רעייתך וזהו ילדך, אמרה לו.

המלך היה מוכן להאמין לדבריה, אבל ראה שלעלמה יש ידיים.

ידיי צמחו מחדש בזכות ייסורי ועבודתי הקשה, אמרה העלמה.

האישה בלבן הביאה את ידיי הכסף מהתיבה בה נשמרו.

המלך קם מעל יצועו חיבק את מלכתו וילדו ושמחה גדולה שררה ביער כל אותו יום.

כל הרוחות ושוכני האכסניה התענגו על סעודה דשנה.

אחר כך חזרו המלך המלכה והילד לאם הישישה. נישאו בחתונה שנייה והולידו ילדים רבים, שכולם סיפרו את הסיפור למאה אחרים, שסיפרו את הסיפור למאה אחרים, בדיוק כמו שאת אחת ממאות האחרים שאני מספרת לה את הסיפור.