פרק 11 - באובו, דיק, גנרל אייזנהאואור

בפרק 11 ישנן 3 אגדות:

באובו

לאלת האדמה דמטר הייתה בת יפהפייה בשם פרספונה שיצאה לה יום אחד לשחק. פרספונה מצאה פרח אחד, יפה במיוחד ושלחה את אצבעותיה ללטף את פניו היפים. לפתע, הזדעזע האדמה ושסע ענקי ביתר את פניה. ממעמקי האדמה הגיע האדס אל השאול, הוא עמד, גבוה ואדיר, במרכבה שחורה, נהוגה בארבעה סוסים שגונם כגון רוחות רפאים.

האדס חטף את פרספונה והעלה אותה על מרכבתו, שצעיפיה וסנדליה מתעופפים לכל עבר. עמוק עמוק אל תוך האדמה, נהג בסוסיו. צרחותיה של פרספונה נעשו חלושות יותר ויותר, והבקע העמוק באדמה התאחה ללא סימן וזכר. דממה ירדה לארץ שנמלאה בריח פרחים רמוסים.

וקול העלמה הבוכייה הדהד בהרי האבן, בעבע כזעקה מימית מקרקעית הים. דמטר שמעה את זעקת האבנים. היא שמעה את בכי המים. ואז קרעה את הזר מעל שיער בני האלמוות שלה, סילקה מעל כתפיה את צעיפיה הכהים. עפה מעל האדמה כציפור גדולה, חיפשה את בתה וקרא לה אליה.

באותו לילה אמרה ישישה שישבה עם אחיותיה בשולי מערה כי באותו יום שמעה שלוש זעקות. קול נערה זועק באימה. קול אחר הקורא בטרוניה. וקול שלישי של אם בוכיה.

פרספונה לא נמצאה ודמטר פתחה בחיפוש ארוך דקדקני אחר ילדתה האהובה. דמטר זעמה ובכתה זעקה ושאלה, חיפשה בכל פינה מעל, מתחת ובתוך, ביקשה רחמים, שאלה נפשה למות אבל לא מצאה את ילדת לבבה.

וכך, זו אשר הביאה צמיחה וחיים לכל, קיללה את כל הקרקעות הפוריות בעולם וצרחה ביגונה, "מותו!, מותו!, מותו!". ובגין קללתה של דמטר לא יכול היה שום ילד להיוולד, החיטה לא יכלה לצמוח ללחם, הפרחים לא פרחו לעטר את המשתאות והענפים לא צמחו לעטר את הנפטרים. הכל היה מוטל כמל ויבש, וינק מאדמה יבשה ומשדיים חרבים.

דמטר עצמה, חדלה להתרחץ. בגדיה היו ספוגי בוץ, שיערה השתלשל בקצוות סבוכות. הכאב בליבה היה קשה מנשוא. ואף על פי כן סירבה להיכנע. אחרי הפצרות ותחנונים רבים שלא העלו דבר, התיישבה יום אחד באפס כוחות לצד באר, בכפר שבו לא הכירה איש. וכשהשעינה את גופה הכואב על דופן האבן הקרה, באה לקראתה אישה. או ליתר דיוק, מין אישה. האישה ריקדה אל דמטר, כשירכיה מתנועעות בתנועות שהזכירו משגל, ושדיה מפרכסים מהמחול הקטן שלה. למראה לא יכלה דמטר שלא לחייך קלות.

והנקבה המרקדת אכן הייתה פלאית, משום שלא היה לה ראש, ופיטמותיה היו עיניה, וערוותה היתה פיה. ודרך פה יפייפה זה החלה לשעשע את דמטר בבדיחות עסיסיות. דמטר החלה לחייך, ואחר כך צחקקה, ולבסוף צחקה צחוק רועם ממעמקי הבטן, ושתי הנשים צחקו יחד, אלת הבטן הקטנה באובו ואלת האדמה הכבירה דמטר.

וצחוק זה הוא אשר שחרר את דמטר מדיכאונה והעניק לה את הכוח להמשיך בחיפושיה אחר בתה. חיפוש שנחל בסופו של דבר הצלחה בעזרת באובו, והקטה הישישה ואל השמש הליוס. פרספונה הושבה לחיק אמה.העולם, האדמה ובטני הנשים שבו לשגשג.

דיק

פעם לפני שנים רבות חי דיק, זאב הערבה, שהיה היצור החכם ביותר והטיפש ביותר עלי אדמות. תמיד חיפש משהו, תמיד רעב למשהו ותמיד עולל לאנשים תעלולים כדי להשיג את מבוקשו, ובכל יתר הזמן פשוט ישן.

יום אחד, כשדיק זאב הערבה ישן, אברו השתעמם מאוד, והחליט לעזוב את הזאב ולצאת להרפתקה משלו. הפין ניתק מדיק, זאב הערבה, ורץ לו בדרך. למעשה דילג בדרך כי הייתה לו רק רגל אחת.

והוא דילג וקיפץ ונהנה מאוד ודילג לו מעל הכביש ואל היער ושם – "או לא!" -דילג היישר לחלקת סירפדים צורבים. "או!" זעק "או, או, או!" צווח, "הצילו הצילו!".

כל הצעקות העירו את דיק זאב הערבה, וכששלח יד להפעיל את לבו במשיכה, כדרכו, גילה שאברו נעלם. דיק זאב ערבה רץ לו בכביש כשידו תחובה בין רגליו. ולבסוף מצא את אברו מסובך בצרה הקשה ביותר שאתם יכולים להעלות בדעתכם. זאב הערבה אחז בעדינות בפין ההרפתקני שלו, הרים אותו מבין הסרפדים, ליטף אותו והרגיע אותו והחזיר אותו למקומו.

ובסוף הסיפור יש את המוסר, השכל שהוסיפה לו וילודין אשתו של מספר הסיפור - מוסר ההשכל הוא שהסרפדים גרמו לזין של דיק זאב הערבה לגרד נורא גם אחרי שיצא משם. ולכן גברים תמיד נדחפים לנשים ורוצים להתחכך בהם עם המבט הזה של "מגרד לי" בעיניים. הזין האוניברסלי הזה מגרד מאז הפעם הראשונה שברח.

הגנרל אייזנהאואר

הגנרל אייזנהאואר התכוון לבקר את חייליו המוצבים ברואנדה.המושל רצה שכל הנשים בנות המקום יעמדו לצידי דרך העפר ויקבלו את פניי אייזנהאואר בתרועות ובמחיאות כפיים, כשיחלוף על פניהם בג'יפ שלו. הבעיה היחידה הייתה שנשות המקום, לא לבשו מעולם שום בגדים מלבד ענק חרוזים ולפעמים אולי חגורה דקה.

לא, לא ייתכן. לכן, זימן אליו המושל את ראש השבט וסיפר לו על הבעיה. "אל תדאג", אמר ראש השבט. אם המושל יואיל בטובו לספק כמה עשרות חצאיות וחולצות, ידאג שהנשים ילבשו אותם לאירוע חד פעמי ומיוחד זה. המושל והמיסיונרים הצליחו לספק את המלבושים.

אבל ביום הגדול, דקות ספורות לפני שאייזנהאואר היה אמור לנהוג בכביש הארוך בג'יפ שלו, התגלה שאף שכל הנשים המקומיות עטו את החצאיות, כשם שהתבקשו, החולצות לא מצאו חן בעיניהן והן השאירו אותן בבית. ועכשיו עמדו כל הנשים משני צידי הדרך, בחצאיות ובשדיים חשופים, בלי שום בגד נוסף, בוודאי שבלי תחתונים.

המושל השתנק כששמע על כך וזימן אליו בכעס גדול את ראש השבט, שאמר לו כי בכירת הנשים התייעצה עמו ואמרה לו שהנשים הכינו תוכנית לכסות את שדיהן כשהגנרל יעבור על פניהן. "אתה בטוח?" צרח המושל.

"אני בטוח לגמרי", אמר ראש השבט.

לא נותר עוד זמן לוויכוחים, ואיננו יכולות אלא לנחש מה הייתה תגובתו של גנרל אייזנהאואר כשהג'יפ שלו התקרב והנשים חשופות החזה, בזו אחר זו, הרימו ברוב חן את שולי חצאיותיהן המלאות, וכיסו בהן את פניהן.