פרק 2 - אגדת כחול הזקן

במנזר של הנזירות הלבנות בהרים הרחוקים ישנו זקן. איש אינו יודע כיצד הגיע למנזר.יש האומרים כי הנזירות הן שקברו את מה שנותר מגופו, משום שאיש מלבדן לא רצה לגעת בו.אין יודעים מדוע שומרות הנזירות שריד שכזה, אבל זה נכון.ידידה של ידידה שלי ראתה אותו במו עיניה. היא אומרת שהזקן כחול וליתר דיוק, כחול כעין האינדיגו וכחול כמו הקרח על האגם. כחול כצילה של מאורה בלילה. הזקן התנוסס פעם על פניו של מי שאמרו שהוא מכשף שנכשל, ענק חובב נשים, גבר שנודע בשם כחול הזקן.

אומרים שחיזר אחרי 3 אחיות בעת ובעונה אחת, אבל הן נבהלו מזקנו, בעל הגוון הכחול המשונה ולכן התחבאו כשבא לבקרן, והוא בניסיון לשכנע שכוונותיו ידידותיות.הזמינן לצאת עימו לטיול ביער.הוא הגיע כשהוא מוביל באפסר סוסים מעוטרים בפעמונים וסרטי ארגמן. הוא הושיב את האחיות ואמן על הסוסים, וכולם דהרו אל היער. שם בילוי יום נפלא ברכיבה כשכלביהם רצים לצידם, ולפניהם. בהמשך היום עצרו מתחת לעץ ענק וכחול הזקן שעשע אותן בסיפורים והאכילן במעדנים.

האחיות החלו לחשוב "טוב, אולי כחול הזקן הזה אינו נורא כל כך אחרי הכל."וכשחזרו הביתה דיברו ללא הרף על היום המעניין וכמה נהנו בו. ברם, חשדותיהן וחששן של שתי האחיות הבכורות שבו להציק להן והן נדרו לא לראות לעולם את כחול הזקן.אבל האחות צעירה חשבה שאם גבר יכול להיות כה מקסים, אולי אינו כה נורא.ככל שדיברה אל עצמה נראה לה כחול הזקן פחות נורא וזקנו נראה לה פחות כחול.

ולכן, כשכחול הזקן ביקש את ידה נענתה לו. היא הקדישה לבקשתו מחשבה רבה. והרגישה שתנשא לגבר הדור מאוד. והם אכן נישאו. ואחרי הכלולות רכבו אל טירתו שביער.

יום אחד בא אליה בעלה ואמר: "עלי לנסוע לזמן מה. הזמיני לכאן את משפחתך, אם תרצי. את רשאית לרכוב ביערות, לפקוד על הטבחים, להכין לך משתה.תוכלי לעשות ככל העולה על רוחך.ככל שיהווה ליבך. למעשה, הנה צרור המפתחות שלי. את רשאית לפתוח כל דלת ודלת בחדרי המזווה, חדרי האוצר, כל דלת בטירה. אבל במפתח הקטן הזערורי הזה, זה שקצהו מעוטר בפיתוחים. בו אל תגעי."

אשתו ענתה: "אעשה כבקשתך, הכל נשמע לי בסדר גמור. לך לדרכך בעלי היקר, אל תדאג וחזור במהרה." הוא רכב לדרכו והיא נשארה.

אחיותיה באו לביקור, וככל הנשמות היו סקרניות מאוד לשמוע מה ציווה האדון לעשות בהיעדרו. הרעיה הצעירה ששה לספר להן. "הוא אמר שאנו רשאיות לעשות ככל שיעלה על רוחנו, להיכנס לכל חדר שנרצה, מלבד אחד. אבל איני יודעת איזה. יש לי רק מפתח ואיני יודעת לאיזו דלת הוא מתאים."

האחיות החליטו לשחק משחק, להתאים כל מפתח לדלת שלו. הטירה התנשאה לגובה שלוש קומות, בכל אחד מהאגפים היו מאה דלתות. והואיל ובצרור המפתחות, היו מפתחות רבים,התקדמו האחיות לאיטן, מדלת אל דלת והפיקו רוב שעשוע מפתיחת כל אחת מהן. מאחורי דלת אחת היה המזווה ומאחורי דלת אחרת, חדר האוצר. הדלתות, הסתירו מאחוריהן נכסים מנכסים שונים, וכל דבר נראה נפלא יותר מקודמו. לבסוף, אחרי שראו את כל הפלאים הללו הגיעו למרתף, ובקצה המסדרון נתקלו בקיר חתום.

הן תמהו על המפתח הקטן שקצהו מעוטר בפיתוחים. "אולי המפתח הזה אינו מתאים לאף דלת." ובעוד הן אומרות זאת, שמעו צליל מוזר- "אררררררר". הן הציצו מעבר לפינה והפלא ופלא, ראו דלת קטנה שהלכה ונסגרה. כשניסו לפתחה גילו שהיא נעולה היטב. אחת מהם קראה "אחותנו, אחותנו, תני את המפתח שלך. זו ודאי הדלת אליה מתאים המפתח הקטן והמסתורי."

מבלי לחשוב, תקעה אחת האחיות את המפתח בדלת וסובבה אותו. המנעול חרק הדלת נפתחה.אבל בפנים היה כה חשוך, שלא ראו דבר.

"אחותנו, אחותנו הביאי לנו נר." הנר הודלק ונתחב לחדר, ושלוש הנשים צרחו פה אחד, מפני שבחדר הייתה שלולית דם, עצמות מפוחמות התגלגלו על הרצפה, וגולגלות נערמו בפינות כערמות תפוחים.

הן טרקו את הדלת שלפו את המפתח מחור המנעול ונשענו זו על זו, מתנשפות ומתנשמות, אלוהים! אלוהים!

הרעיה הביטה במפתח וראתה שהוא מוכתם בדם. בזוועתה ניסתה לנקות אותו בשולי שמלתה. אבל הדם דבק. "אוה לא!" קראה. כל אחת מהאחיות אחזה במפתח הזערורי בידיה, וניסתה להשיב אותו לקדמותו, אבל הדם נותר כשהיה.

הרעיה הסתירה את המפתח הזעיר בכיסאמ ורצה למטבח. כשהגיעה לשם היתה שמלתה הלבנה מוכתמת בדם מהכיס ועד לשוליה, משום שהמפתח היגיר לאיטו, טיפות דם אדום כהה. היא ציוותה על הטבחית "מהר תני לי שיער סוס". היא קרצפה את המפתח, אבל זה סירב לחדול להגיר דם. טיפה אחר טיפה של דם אדום בוהק נגרה מהמפתח הזערורי.

היא לקחה את המפתח החוצה, גרפה אפר מהתנור ומרקה בו את המפתח. היא קירבה את המפתח אל הלהבה, לחורכו. כיסתה אותו בקורי העכביש, לעצור את הדימום, אבל ללא הועיל. דמעות הדם המשיכו לזלוג.

"מה אעשה?" בכתה "אני יודעת, אחביא את המפתח הקטן. אשים אותו בארון ואסגור את הדלת. זה חלום רע. הכל יהיה בסדר."וזה מה שעשתה.

בעלה חזר הביתה למחרת בבוקר, נכנס לטירה וקרא לרעייתו, "ובכן, איך היה בהיעדרי?"

"הכל היה טוב מאוד, אדוני"

"ומה שלום מחסני?" הרעים.

"טוב מאוד, אדוני"

"ןמה שלום אוצרותי"?" רטן

"גם שלומם טוב מאוד. אדוני"

"אם כך הכל טוב, אשתי?"

"כן. הכל טוב."

"אם כך", לחש "מוטב שתחזירי לי את מפתחותי." ובמבט אחד הבחין שאחד המפתחות חסר. "איפה המפתח הקטן ביותר?"

"אני...איבדתי אותו. כן, איבדתי אותו. יצאתי לרכוב וצרור המפתחות נפל, וכך ודאי אבד לי."

"אישה, מה עשית במפתח?"

" אני, אני לא זוכרת,"

" אל תשקרי לי.אמרי לי, מה עשית במפתח?"

הוא שלח יד לפניה, כמו אמר ללטף את לחיה אבל תחת זאת אחז בשערה "כופרת" נהם והשליכה על הרצפה "נכנסת לחדר נכון?"

הוא פתח את הארון וראה שהמפתח הקטן שעל המדף העליון היגיר דם אדום, על כל שמלות המשי היפהפיות שלה, שהיו תלויות בפנים.

"עכשיו תורך, גברתי." צרח וגרר אותה במסדרון למטה אל המרתף עד שניצבו מול הדלת הנוראה. כחול הזקן העיף מבט אחד בדלת בעיניו היוקדות והדלת נפתחה מאליה. שלדיהן של כל רעיותיו הקודמות היו מוטלות לפניהם.

"ועכשיו" שאג, אבל היא, נאחזה במשקוף וסירבה להרפות. היא התחננה על חייה "בבקשה, בבקשה הרשה לי להכין את עצמי לקראת מותי. תן לי רק רבע שעה. לפני שתיטול את חיי, כדי שאוכל להתפלל האל."

"בסדר" רטן, "יש לך רבע שעה, אבל היי מוכנה."

רעייתו דהרה במעלה המדרגות לחדרה והציבה את אחיותיה על סוללות הטירה. היא כרעה על ברכיה, אבל במקום להתפלל, קראה לאחיותיה

"אחיותי אחיותי. האם אתן רואות את אחינו באים?"

"איננו רואות דבר.איננו רואות דבר במישורים הפתוחים."

מדי רגעים אחרים אחדים קראה למעלה, אל החומות.

"אחיותיי, אחיותיי.האם אתן רואות את אחינו באים?"

"אנו רואות רוח סערה, אולי ענן חול במרחקים."

בינתיים, שאג כחול הזקן לרעייתו והורה לה לרדת למרתף כדי שיוכל לערוף את ראשה.

ושוב קראה האשה, "אחיותיי, אחיותיי, האם אתן רואות אחינו באים?"

כחול הזקן שאג שוב לרעייתו. והחל לעלות במדרגות האבן.

אחיותיה קראו "כן! אנו רואות אותם! אחינו הגיעו וזה עתה נכנסו לטירה."

כחול הזקן הלך במסדרון לחדרה של אשתו. "אני בא לקחת אותך," שאג בקול. צעדיו היו כבדים.

הסלעים באולם הכניסה הזדעזעו. החול ששימש להם טיח נשר על הרצפה.

וברגע שכחול הזקן פרץ לחדרה, כשידיו שלוחות לפניו לאחוז בה, דהרו אחיהם על סוסיהם אל הטירה ופרצו גם הם לחדרה. הם הניסו את כחול הזקן החוצה, אל החומה. ואז בחרבותיהם, הם תקפו אותו, חבטו, שיסעו, היכו וביתרו, מוטטו את כחול הזקן לרצפה, הרגו אותו אחת ולתמיד, והותירו את דמו ועצמותיו לעיטים.

אהבתן? נשמח שתשתפו את העמוד ברשתות החברתיות ולחברות כדי שנגיע לכמה שיותר נשים עם הידע החשוב הזה