פרק 6 - הברווזון המכוער

היה זה סמוך לעונת הקציר. הזקנות, הכינו בובות ירוקות מאלומות החיטה. הזקנים תקנו את השמיכות. הנערות רקמו על שמלותיהן הלבנות, פרחים אדומים כדם. הנערים שרו בעוד הם, עורמים חציר זהוב בקלשוניהם. הנשים סרגו חולצות דוקרניות לחורף המתקרב. הגברים עזרו לקטוף ולבצור ולגזום ולעדור את הפירות שהניבו השדות. הרוח התחילה כבר לרופף מעט את העלים. עוד קצת ועוד קצת מדי יום. וליד הנהר ישבה אמא ברווזה על ביצה שבקן.

הכל התנהל כיאות אצל אמא ברווזה, ולבסוף החלו ביציה לרקוד ולרעוד בזו אחר זו עד שקליפותיהן נסדקו וכל הברווזונים הרכים כשלו החוצה. אבל ביצה אחת נותרה כשהיתה, ביצה גדולה מאוד. והיא פשוט שכבה לה כמו אבן.

ברווזה זקנה עברה בסמוך ואם הברווזה התגאתה בילדיה החדשים. "נכון שהם יפים?" התפארה. אבל הברווזה הזקנה הבחינה בביצה שלא בקעה וניסתה לשכנע את אמא ברווזה לא להמשיך לדגור עליה. "זו ביצת תרנגולת הודו." אמרה הברווזה קשישה. "בכלל לא ביצה כמו שצריך. את יודעת אי אפשר לשכנע תרנגול הודו להתקרב למים." היא ידעה מפני שניסתה.

אבל אם הברווזה חשה שממילא דגרה על הביצה זמן רב כל כך שעוד מעט זמן לא יעלה ולא יוריד. "זה לא מדאיג אותי", אמרה. "אבל את יודעת שאביהם הנוכל של הברווזונים האלה לא בא לבקר אותי אפילו פעם אחת?"

אבל בסופו של דבר החלה הביצה הגדולה לרעוד ולהתנדנד. לבסוף בקעה, וייצור גדול וכעור, הגיח ממנה. הוא היה מכוסה ברשת מפותלת של ורידים כחולים אדומים. כפות רגליו היו בגוון סגול בהיר ועיניו ורודות שקופות.

אמא ברווזה הטתה את ראשה, מתחה את צווארה והציצה בו, והיא לא יכלה שלא לומר את דעתה: "הוא מכוער". "אולי זה באמת תרנגול הודו" דאגה. אבל הברווזון המכוער נכנס למים עם יתר הברווזונים. ואמא ברווזה ראתה שהוא מיטיב לשחות, "כן הוא אחד משלי. למרות שמראהו משונה ביותר. אבל למען האמת באור הנכון הוא כמעט יפה."

ולכן הציגה אותו בפני יתר חיות החווה. אבל בטרם הספיקה לומר מילה זינק ברווז אחר מעברה השני של החצר ונשך את הברווזון המכוער בצווארו. אם הברווז צעקה "די!" אבל הבריון הטיח בזעם, "הוא כל כך מוזר ומכוער שפשוט מוכרחים להציק לו".

ומלכת הברווזים עם סחבה אדומה לרגל, אמרה " אוה, עוד ברווזונים! כאילו שאין לנו די פיות להאכיל. וההוא שם הגדול והמכוער, ברור שהוא היה טעות."

"הוא אינו טעות", אמרה אמא ברווזה. "הוא יהיה חזק מאוד, הוא פשוט שכב בביצה זמן רב מדי, והוא עוד קצת מעוות, אבל עם הזמן הוא יתיישר עוד תראו." וסירקה את נוצותיו של הברווזון המכוער ונשקה לציצת ראשו.

אבל האחרים עשו כמיטב יכולתם להציק ברווזון המכוער. הם התנפלו עליו, ניקרו אותו, נשכו אותו, שרקו ונשפו לעברו. והעינויים גברו ככל שחלף הזמן. הוא התחבא, התחמק, ברח ימינה ושמאלה, אבל לא הצליח להימלט. הברווזון היה הייצור האומלל ביותר בעולם.

תחילה הגנה עליו אמו, אבל אפילו היא התעייפה ופלטה ברוגזה. "הלוואי שפשוט תסתלק מפה". והברווזון אכן ברח. מרופט למראה, אחרי שמרבית נוצותיו נמרטו מעליו, רץ ורץ עד שהגיע לביצה.שם השתרע על הגדה בגרון מושט ולגם מעת לעת מהמים.

שני אווזים הביטו בו מבין הקנים, שניהם היו צעירים ויהירים, "תגיד מכוער שכמוך. רוצה לבוא איתנו למחוז השכן? יש שם להקה של אווזות צעירות ולא נשואות שרק מחכות שנבחר ביניהן"

לפתע נשמעו יריות. האווזים צנחו לקרקע. ומי הביצה האדימו מדמם. הברווזון המכוער זינק למחסה הקנים, כשהאוויר סביבו מלא קליעים, עשן ונביחות כלבים. בסופו של דבר ירדה דממה על הביצה, והברווזון רץ ונמלט הרחק ככל שיכול.לקראת הלילה הגיע לבקתה עלובה. הדלת התנודדה על ציריה ובקירות היו יותר סדקים מקיר. בבקתה התגוררה ישישה בלה ומוזנחת, עם חתולה סתור הפרווה ותרנגולתה הפוזלת. החתול הרוויח את לחמו בציד עכברים למען הזקנה. התרנגולת הרוויחה את מחייתה בהטלת ביצים.

הזקנה חשבה שהתמזל מזלה למצוא ברווז. אולי יטיל ביצים חשבה. ואם לא, נוכל לשחוט אותו ולאוכלו. הברווזון נשאר, אבל עונה בידי החתול והתרנגולת ששאלו אותו." מה התועלת בך אם אינך לוכד עכברים ואינך מטיל ביצים?" "מה שאני הכי אוהב", נאנח הברווזון "זה להיות מתחת. מתחת לכיפת השמיים הרחבה והכחולה. או מתחת למים הכחולים והצוננים." החתול לא הבין לשם מה להיות מתחת למים, ומתח ביקורת על הברווזון ועל חלומותיו הטיפשיים. התרנגולת לא הבינה לשם מה להרטיב את הנוצות. וגם היא לעגה לברווזון. בסופו של דבר היה ברור שמקומו לא בבקתה והברווזון עזב לחפש מקום שבו אולי ייטב לו.

הוא הגיע לבריכה ושחה בה עד שנעשה קר יותר ויותר. להקת יצורים עפה גבוה מעליו. היצורים היפים ביותר שראה מעודו. הם קראו לו, וצליל קולם גרם לליבו לזנק ולהישבר בעת ובעונה אחת. הוא ענה להם בצליל שעד אז לא השמיע מעולם. מעולם לא ראה יצורים יפים מהם ומעולם לא הרגיש מיותם יותר.

הוא סב אנה ואנה במים כדי לראות אותם עד שנעלמו מעין, ואז צלל לקרקעית האגם והתכרבל שם ברעד. הוא לא ידע את נפשו מפני שחש אהבה נואשת לעופות הגדולים והלבנים. אהבה שלא הצליח להבין.

רוח קרה החלה לנשוב בכוח גובר מדי יום ביומו. ואחרי הקרה בה הקרח ואחריו השלג. הזקנים ניתצו את הקרח בדלי החלב והזקנות טוו עד לשעות הלילה המאוחרות. אמהות האכילו שלוש פיות בבת אחת לאור נרות. והגברים חיפשו כבשים בחצות מתחת לשמיים הלבנים. הגברים הצעירים בוססו בשלג עד מותניים כשיצאו לחליבה, והנערות בישלו ודמיינו לעצמן שהן רואות את פניהם של צעירים נאים בלהבות המדורה. ובבריכה הסמוכה נאלץ הברווזון לשחות מהר יותר ויותר, סביב סביב, כדי לשמור לעצמו מקום בקרח.

בוקר אחד גילה הברווזון שנלכד בקרח וחש שהוא עומד למות. שני אווזי בר נחתו והחליקו בקרח. הם בחנו את הברווזון. "אתה מכוער" נבחו. "חבל מאוד, חבל מאוד. אי אפשר לעשות דבר למען ייצור שכמוך" והם עפו לדרכם.

למרבה המזל, הגיע לבריכה איכר, ששבר את הקרח במקלו ושחרר את הברווזון. הוא הרים את הברווזון, תחב אותו אל מתחת למעיל, והלך הביתה. הילדים בבית האיכר שלחו יד ללטף את הברווזון, אבל הוא היה מבוהל. הוא עף אל בין קורות הגג האבק צנח אל החמאה. משם זינק אל תוך כד החלב. וכשנאבק לצאת רטוב ומשוחרר צנח אל תוך חבית הקמח. אשת האיכר רדפה אחריו חמושה במטאטא, והילדים צווחו בצחוק.

הברווזון נמלט מהדלת וסוף סוף מצא את עצמו בחוץ שרוע בשלג מת למחצה. משם הלך בקושי עד שהגיע לבריכה אחרת ולעוד בית ולעוד בריכה ולעוד בית וכך בילה את כל החורף מתנודד בין החיים למוות.

ולמרות הכל משבו הקליל של האביב שב והופיע, והזקנות נערו את יצועי הנוצות. והזקנים הסירו את תחתוניהם הארוכים. תינוקות חדשים נולדו בלילה. בעוד אבותיהם פוסעים אנה ואנה בחצר מתחת לשמים זרועי כוכבים. בשעות היום קלעו הנערות הצעירות נרקיסים בשיערן והגברים הצעירים בחנו את קרסולי הנערות ובבריכה הסמוכה התחממו המים, והברווזון המכוער שצפה עליהם מתח את כנפיו.

כמה גדולות וחזקות, היו כנפיו. הן נשאו אותו גבוה גבוה מעל האדמה. מן האוויר ראה את המטעים בשלמותיהם הלבנות, את האיכרים החורשים בשדות, את כל הגורים, והגוזלים, בוקעים מביציהם ונולדים כושלים, מזמזמים ושוחים. ובמימי האגם שחו להם שלושה ברבורים. אותם יצורים מרהיבים שראה בסתיו שעבר. אלה שגרמו לליבו, לכאוב כל כך. הוא הרגיש שהוא נמשך אליהם.

ואם הם יעמידו פנים שהם מחבבים אותו, ובדיוק כשאתקרב אליהם, יעופו משם בצחוק?, חשב הברווזון. ואף על פי כן הנמיך מעופו ונחת בבריכה כשליבו הולם בכוח.

הברבורים החלו לשחות לקראתו ברגע שראו אותו. זה סופי בלא ספק חשב הברווזון, אבל אם נגזר עליי למות מוטב בידי היצורים היפהפיים הללו מאשר בידי ציידים, נשות איכרים או חורפים ארוכים. והוא הרכין ראש וחיכה למכות.

אבל ראו! מן המים נשקפת אליו בבואתו של ברבור במלוא תפארתו. נוצות צחורות, עיניים שחורות כגרגירי יער. תחילה לא הכיר הברווזון המכוער את עצמו, משום שנראה בדיוק כמו הזרים היפהפיים. ממש כמו אלה, אותם העריץ מרחוק.

הסתבר כי אחרי ככלות הכל, הוא אחד מהם. הביצה בה שכן התגלגלה במקרה לקינה של משפחת ברווזים. הוא היה ברבור ברבור מרהיב. ובפעם הראשונה בחייו, התקרבו אליו בני מינו ונגעו בו. ברוך ובאהבה, בקצות כנפיהם. הם סרקו אותו במקור, ושחו סביבו במעגלים לאות ברכה.

הילדים שבאו להאכיל את הברבורים בפיסות לחם. קראו "תראו ברבור חדש". וכמנהג ילדים רצו לספר לכולם. הזקנות ירדו אל המים והתירו את צמות הכסף הארוכות שלהן.הצעירים לקחו מהמים הירוקים והעמוקים בכף ידם, והתיזו מהם על הנערות הצעירות שהסמיקו כעלי ורדים. הגברים התפנו מהחליבה ונשמו את האוויר. הנשים התפנו ממלכת ההתלאה וצחקו עם בני זוגן והזקנים סיפרו סיפורים, שמלמדים עד כמה המלחמה ארוכה מדי והחיים קצרים מדי.

ומשום שהחיים, התשוקה והזמן עוברים וכלים, הסתלקו להם כולם במחול, בזה אחר זה, הגברים הצעירים, הנשים הצעירות, כולם רקדו ונעלמו. הזקנים, הבעלים הרעיות כולם רקדו ונעלמו, הילדים והברבורים כולם רקדו ונעלמו...השאירו רק אותנו, ואת האביב...ועוד אמא ברווזה יישובה על ביציה על גדת הנהר.

אהבתן? נשמח שתשתפו את העמוד ברשתות החברתיות ולחברות כדי שנגיע לכמה שיותר נשים עם הידע החשוב הזה